לכרוע על חוף הסליחה /אביגיל אנטמן

שני שירים חוזרים אלי שוב ושוב כשאני מריחה את ריח אלול והסליחות שהוא מביא אתו. האחד של לאה גולדברג, ‘סליחות’ והשני של רחל, ‘פגישה חצי פגישה’. שניהם מתארים מפגש מורכב עם אהוב ובשניהם מופיעה הכריעה בשורה האחרונה:

“לכרוע על חוף הסליחה” (גולדברג)
“ועל ברכי אכרע על שפת אגם סואן” (רחל)

הכריעה היא אחד מן הרגעים הייחודיים לתפילות הימים הנוראים.
“ואנחנו כורעים ומשתחווים”: המילים המופיעות ב”עלינו לשבח”, הופכות להיות כריעה של ממש בבית הכנסת בראש השנה, ובשחזור עבודת הכהן בבית המקדש במוסף של יום הכיפורים.

והכהנים והעם היו העומדים בעזרה כשהיו שומעים את השם הנכבד והנורא מפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”

ברגעים אלו הקהל כולו כורע ומשתחווה ולוחשת כל אחת לעצמה וכל אחד לעצמו:
‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’.

מדוע הכריעה היא אחד המאפיינים המרכזיים של הימים האלו, הימים הנוראים?
הכריעה היא מצב ייחודי שאינו חלק מן היומיום. אני עומדת, יושבת, הולכת ושוכבת, אבל אף פעם לא כורעת. הכריעה ייחודית לעמידה בפני מלכות, הגוף מקטין את עצמו וכאילו אומר אני קטן בפניך. אני מקטינה את עצמי בפני אלוהים. אתה הגדול ואני הקטנה.

הכריעה היא מצב ייחודי שאינו חלק מן היומיום. אני עומדת, יושבת, הולכת ושוכבת, אבל אף פעם לא כורעת. הכריעה ייחודית לעמידה בפני מלכות, הגוף מקטין את עצמו וכאילו אומר אני קטן בפניך, אלוהים

הכריעה בשני השירים היא כריעה בפני האהוב. בשיר של גולדברג יש בה בכריעה בקשת סליחה, ואילו בשיר של רחל זוהי כריעה של התמסרות ושתייה ממימיו של האגם הסואן – המייצג את האהבה.

ב’סליחות’ של גולדברג הדוברת מתארת לאהובה את עוצמת המפגש, הפוקח את עיניה ומאפשר לה לראות “בחושך את כל הדברים” וללמוד “שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף”.

המפגש מחזיר אליה “ריח ילדות, ריח דבק ואורן”  ובסופו היא כורעת על חוף הסליחה. היא לא מבארת ולא מסבירה מהו החטא שחטאה כלפיו.

גם המפגש המתואר בשיר של רחל, אותה “פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים”, הוא מפגש דרמטי בו הסכר שבנתה, העשוי משכחה, כדי  להגן על עצמה, נפרץ בעקבות המפגש.

“אף סכר שכחה בניתי לי מגן, הנה היה כלא היה”

ולאחר מכן היא כורעת על שפת האגם לשתות ממנו לרוויה. הכריעה בשירים על שפת האגם, ועל חוף הסליחה, ובתוך התפילה שלנו – היא כריעה בפני מי שפוקח את עינינו, מי שמלמד אותנו לתת שם, מי שאנחנו מתמסרים אליו כדי לחיות, לשתות ממימיו.

הכריעה בשירים על שפת האגם, ועל חוף הסליחה, ובתוך התפילה שלנו – היא כריעה בפני מי שפוקח את עינינו, מי שמלמד אותנו לתת שם, מי שאנחנו מתמסרים אליו כדי לחיות, לשתות ממימיו

בדיוק כמו הכהנים והעם, שהיו שומעים את השם הנכבד והנורא יוצא במפורש מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה והיו כורעים ומשתחווים, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שם, בתוך הכריעה, באותו רגע שיש בו ערבוב בין הציבורי ‘והכהנים והעם’, לבין האינטימי בו כל אחת מאיתנו אומרת ‘ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד’, כשראשה על האדמה והברכיים מקופלות והגו מקומר.

אתי הילסום, הכותבת יומן בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד, מתארת את הכריעה ואת המפגש עם האל בספרה ‘השמים שבתוכי’:
אני מקיפה עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל… בעזרת כוח הריכוז אני בונה סביבי קירות גבוהים. ואני בהחלט יכולה לתאר לעצמי שיבואו ימים בהם אכרע על ברכיי ימים שלמים עד שאחוש סופסוף את הקירות מתרוממים סביבי ומגינים עליי שלא אתפרק ואלך לאיבוד וארד לטמיון“.

אני מתארת לי שיש אנשים שמתפללים כשעיניהם נשואות לשמים. הם מחפשים את אלוהים מחוץ לעצמם. יש גם מי שמרכינים את ראשם ומסתירים אותו בידיהם. אני חושבת שהם מחפשים את אלוהים בתוך עצמם.

ואני מתפללת עם חברותי מול הכותל המערבי. לפעמים אנחנו מרכינות את ראשנו ומחפשות את אלוהים בתוכנו ולפעמים עינינו נשואות לשמיים, מקיפות את עצמנו בתפילות.

נשים תוקעות בשופר בכותלקרדיט צילום: סיון שאקי

דילוג לתוכן