בשבת לא נוהגים מנהגי אבלות, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מותה בטרם עת של שירה רוט בת ה- 20 מן הקהילה שלי שמתה יומיים לפני במהלך טרק בפרו. חשבתי על אי הצדק שבמוות הזה ומה אני יכולה להגיד בשבעה. רציתי להתרפק על פרשת השבוע ועל ברכת הכוהנות, ולא על נערה מתוקה, שאהבה לטייל, שגדלה להיות גאוותם של הוריה. רציתי לתכנן את הפעילות הבאה של הקהילה ולא לחשוב על שירה, שלא תגיע אליהן יותר.
אבל כשקראתי את פרשת השבוע, פרשת שמיני, מצאתי גם את ברכת הכוהנים וגם תגובה לטרגדיה הבלתי מוסברת.
ראשית ברכתו של אהרון לקהל:
"יִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא, ט', כ"ב)
אהרון ומשה מברכים את העם, ועם שמח בכך. ואז…
"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן." (ויקרא, י', א'-ג')
פרשנים חלוקים לגבי הסיבה שבגללה מתו בני אהרון ומה בדיוק היה חטאם. אבל עבורי, המילים המעניינות ביותר הן האחרונות: "וידום אהרון".
אכן, מה עוד יש להגיד אחרי אסון שכזה? הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם! נדמה כי דממה היא הדרך היחידה להגיב במצבים כואבים כאלו. ואם התכוונת לדבר, בחר את מילותיך בקפידה. יתכן שזו אחת הסיבות שבגללה הברכה לאהבה, מאור פנים ושלום נאמרת על ידי הכוהנים, צאצאי אהרון.
אבי הוא כהן. מאז שהייתי ילדה קטנה הרגשתי מוצפת בגאווה כשאבי עלה לבימה בגרביו, הרים את ידיו מתחת לטלית – זו עם הפסים השחורים והצווארון שרקמה אמי – כדי לברך את הקהילה. תמיד תהיתי על קולו של אבי כשדקלם את הברכה – הוא נדמה רם יותר מאשר שאר המברכים מעל הבימה. רק היום אני מבינה שכל ילד של כהן מבחין בקול אביו המברך.
כבת כהן מקורות פרשנות שונים אומרים לי שאני פטורה מן המצווה לברך את הקהל [הרב רפאל הריס משווה את מצוות נשיאת הכפיים לחובת העבודה בבית המקדש ומסיק כי אם נשים פטורות מן האחד בוודאי הן פטורות מן האחר], או שמותר לי [הרב מאייר רבינוביץ סבור כי כל הכהנים בימינו נחשבים ספק כהנים, ואף על פי כן הם זוכים להוביל את ברכת המזון, לעליה ראשונה ופדיון הבן. בשלושת אלו נוהגים בקהילות הרפורמיות כי גם נשים זוכות באותו הכבוד ולכן אין סיבה שלא לנהוג כך גם בנשיאת כפיים], או שאני אולי חייבת לברך [הרב יונה לברי-ישראלי סבורה כי מכיוון שמדובר במצווה מדאורייתא יש להחמיר ולא לפטור כלל נשים מחובת נשיאת כפיים]. הטיעון להשתתפות נשים בטקס נסמך בחלקו על ניתוק הקשר בין חובות הכהנים בהקרבת הקורבנות ובין טקס נשיאת הכפיים. לדוגמה- הקטרקט בעיניו של אבי בוודאי היה פוסל אותו מלשמש בבית המקדש, אבל זה לא היה מונע ממנו מלשאת את כפיו בטקס וזה לא היה מונע ממנו את חובתו לברך את העם בבית כנסת אורתודוקסי בימינו.
בכל מקרה, אין אלו צאצאיו של אהרון, נשים או גברים, שמברכים את העם אלא האלוהים. הסיפור הטרגי של נדב ואביהוא עומד כתמרור אזהרה לסמל כי חובות הכהן הם צוויי אלוהי ולא זכות מיוחדת, פריבילגיה. כמה נכון הדבר בימינו כאשר האמונה הדתית שינתה פניה מהקרבת בעלי חיים לתפילה פרטית או תפילה בבית כנסת:
" וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שמות, י"ט, ו')
ברכת הכוהנים נאמרת על ידי הורים לילדיהם בכל ערב שבת לפני הקידוש והסעודה ובקהילות שונות נהוג כי הקהילה כולה מדקלמת את הברכה בהנפת ידיים ובכיסוי טלית. לכן, ביום ראשון, 24 באפריל, בשעה 8:45, אני מתכוונת להצטרף לנשות הכותל כדי לממש את זכותי שהינה חלק בלתי נפרד ממורשתי, ירושתי והמנהגים עליהם גדלתי. אצטרף לאחיותיי לתפילת שחרית בעזרת הנשים בכותל המערבי וארים את ידי כשם שאבות אבותיי נהגו לעשות במשך אלפיים שנה.
אעשה זאת בגלל שהחיים קצרים מדי ויקרים מכדי להחמיץ את ההזדמנות לברך את ברכת האלוהים לאהבה, מאור פנים ושלום"יְבָרֶכְךָ יהוה, וְיִשְׁמְרֶך יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". (במדבר ו', כ"ב- כ"ז)